לאורך ההיסטוריה של הכדורסל היו הרבה מאוד שחקנים שנחשבו "לרעים", "הבד בויס" של דטרויט כמובן קופצים לנו לראש, אבל היסטורית ניתן להתחקות אחרי ההגדרה ביחד עם התפתחות זכויות האזרח בארה"ב והגזענות שחוו השחקנים השחורים.

בהתחלה, בכלל לא היה להם מקום בליגה. השחקנים הרעים, בין אם אלה שהיום היינו קוראים להם "הד קייס'ס" או אלה שהתכונות המוחצנות שלהם מובילות אותם לבחירה גבוה בדראפט, בכלל לא נכנסו לליגה. הכדורסל ברובו היה לבן, וככזה שחקנים שנחשבו "ייחודיים" או ייצגו כדורסל אחר – אולי כזה ששוחק במגרשי האספלט של ראקר – נחשבו מנודים ובכלל לא קיבלו את הסיכוי. ב-NBA לא היה מקום לאנשים שונים.

לא כל הנבלים נולדו שווים. חלקם בכלל היו אנשים נהדרים שהתקשורת המוקדמת פשוט ציירה אותם ככאלה, חלקם התחילו כטובים והפכו רעים מאוחר יותר. אחרים פשוט נאלצו להפוך לכאלה כדי להשאיר את עצמם בליגה.

תהיה הסיבה אשר תהיה, ההיסטוריה של הליגה לא היתה אותו הדבר בלעדיהם. וינס מק'מהון, נשיא ה-WWE זיהה את זה כבר מזמן ואצלו החלוקה תמיד תהיה בין הטוב (face) לרע (heel) במה שהפך את הארגון שלו לאחד הרווחיים בעולם. הוא ידע שאנחנו נהנים לראות את הרעים נכשלים יותר מאשר אנחנו רוצים לראות את הטובים מנצחים.

ראויים לאזכור

ספנסר הייווד – היה אחד השחקנים הטובים של תקופתו, אך זכור בעיקר כשחקן שניצח את ה-NBA בתביעה על הזכות לשחק בליגה. לא נחשב ל"רע" טיפוסי לאורך הקריירה אבל מקרה אחד מכניס אותו לרשימה. באחד האירועים המוזרים בהיסטוריה של הליגה, הוא שילם למאפיונר מדטרויט כדי שיחסל את מאמנו בלייקרס, פול ווסטהאד, לאחר שהשעה אותו בסדרת הגמר של 1980.

ג'ון בריסקר – הפורוורד השרירי היה אדם רע באמת (להרחבה, מוזמנים לקרוא את הכתבה של Ljos). אבל הסיבה שהוא לא נכנס לרשימה היא העובדה שבאותם שנים היה מקום לשחקנים כמוהו במשחק כ- Enforcer. למזלנו התפקיד הזה כבר לא קיים בכדורסל המקצועני (ומתחיל להעלם גם מליגת ה-NHL).

מארווין בארנס – בדומה לשניים הקודמים, גם בארנס עשה את הכותרות הגדולות בליגת ה-ABA, כששיחק בסנט לואיס ספיריטס והיה ידוע בכינויו "Bad News". הקריירה שלו ב-NBA היתה בעיקר נשכחת ולכן לא נכנס לרשימה הסופית.

ביל לאמביר וריק מהורן – אולי הסמלים של "הבד בויס". שני שחקנים גבוהים מוגבלים יחסית שעשו את הקריירה מללכת מכות על מגרש הכדורסל. לא נכנסו כי שניים אחרים מאותה חמישייה אייקונית הקדימו אותם.

בן וואלאס – נחשב כאיש הרע בעיקר כי התקשורת היתה צריכה לתייג מישהו כ"Bad boy" החדש. למעשה היה שחקן הגנה נהדר שהשיג יותר ממה שאלוהים התכוון כשנתן לו את הכישרון שלו. אם היה נשאר באורלנדו ולא מגיע לדטרויט כנראה היינו מתייחסים אליו אחרת.

10. דני איינג'

ילד הפוסטר של אוניברסיטת ב-BYU המורמונית הקדיש את כל הקריירה המקצוענית שלו כדי להתנער מהדימוי. ככה זה כשיתר החברים שלך לחמישייה כל כך הרבה יותר טובים (ארבעת ייכנסו מאוחר יותר להיכל התהילה) ואתה צריך למצוא את הנישה שלך.

הוא היה כל כך שנוא ומעצבן שהיה מצליח להוציא את היריב משלוותו ובכך היה מנצח אותם במשחק המנטלי. כמה טוב הוא היה בזה ניתן לסכם בציטוט של פט ריילי: "גם היום, כשאני צריך להתקשר לדני בענייני כדורסל אני עושה את זה בחשש. אני אומר לעצמי 'פט זה היה מזמן', אבל גם 30 שנה אחרי אני לא מצליח לשחרר".

9. קרמיט וושינגטון

האיש הרע "הראשון". במקום להיזכר כפורוורד הגנתי ששיחק גם בלייקרס וגם בסלטיקס וזכה להופעת אולסטאר ב-1980, הוא זכור בעיקר באגרוף שנתן לרודי טומג'נוביץ' במהלך משחק. דיווחים מסוימים מדברים על כך שנשקפה סכנה לחייו של הפוורוורד של יוסטון והובילה לסדרה של ניתוחים שסיימה לו את הקריירה.

8. צ'ארלס אוקלי

כששואלים את השחקנים של דטרויט משנות ה-80 ו-90 מה השחקן הכי "רע" ששיחקו מולו התשובה תמיד תהיה חד משמעית. לאורך הקריירה – גם בשיקאגו וגם בניו יורק – הוא היה ידוע כשחקן "מפחיד" שהיריבות תמיד נתנו לו את הכבוד הראוי. כמה מפחיד? ג'רי קראוס סיפר פעם שחשש לחייו כשהיו צריכים להודיע לו שהוא נשלח בטרייד לניו יורק.

7. לטרל ספריוול

ספריוול לא היה רק השחקן שהיתה לו משפחה להאכיל, אלא גם השחקן שמאמנים הכי פחות רצו בקבוצה שלהם. הוא הושעה מ-68 משחקים אחרי שחנק את מאמנו פי ג'יי קרליסימו ובהמשך נשלח למעצר בית לאחר שלא ידע להתמודד עם ההשעיה.

הוא היה הראשון ש"חצה את הקווים" ושינה את יחסי הכוחות בין מאמנים לשחקנים. הרבה אנשים לא יכלו לסלוח לו על כך, גם כאשר בתקופה שלו בניו יורק הוא "חזר למוטב" בהשראתם של צ'ארלי וורד וכריס צ'יילדס. הוא נותר שחקן שמעטים העזו להתעסק איתו במהלך הקריירה – אנשי כדורסל ואוהדים כאחד.

6. רון ארטסט

אחד השחקנים הכי קונטרוברסליים בהיסטוריה של הליגה. IQ שנוסק לשמיים, יכולות כדורסל מרשימות ויכולת אין סופית להיכנס לצרות. הוא היה ידוע ביכולת האין סופית שלו לקבל עבירות טכניות ובמתכוון (flagrant).

עם זאת, את מקומו ברשימה הוא השיג בזכות ההובלה שלו באחד האירועים הידועים לשמצה בתולדות הליגה: Malice in the Palace מ-2004, אז עלה ליציע לחבוט באוהד. הקריירה שלו לא נראתה אותו הדבר לאחר מכן.

5. ראשיד וואלאס

השחקן שנמצא בראש הרשימה של העבירות הטכניות בתולדות הליגה עם 317. למרות שהיה אחד השחקנים הטובים בליגה לתקופתו, הוא הצליח לעזוב בטריקת דלת את שלושת המועדנים שהוא מזוהה איתם – וושינגטון, פורטלנד ודטרויט. הוא יכול לרשום לזכותו את האליפות במדי הפיסטונס, אך לחובבי ה-NBA של שנות ה-90 ייזכר בעיקר כמוביל של הג'יילבלייזרס (Jailblazers).

4. דניס רודמן

כל מילה שנכתוב פה תפחית מהתופעה החד פעמית שהיתה דניס רודמן. הכותרת של הביוגרפיה שלו – "רע כמו שמתחשק לי" – פחות או יותר מסכמת את זה…

3. אלן אייברסון

זה התחיל עוד בתיכון, שנשלח לכלא לאחר שגרם למהומה בעיר הולדתו בווירג'יניה. זה המשיך בזלזול המתמשך שלו לכל החוקים של הליגה (חוק החליפות לאנשים שיושבים על הספסל היה בעיקר בגללו), לבקשות המאמנים או לשחקנים יריבים.

אבל בעיקר יהיה זכור אייברסון, כ"גנגסטר" האחרון של הליגה. הוא ייצג את התרבות השחורה של ארה"ב של שנות ה-90 יותר טוב מכל אחד אחר, כאשר הסתובב עם "הפוסי" שלו לכל מקום, לבש בגדים מתרחבים וענד שרשראות זהב ענקיות. הוא היה כל מה שה-NBA התנערה ממנו, ואהבנו כל רגע מזה.

2. אייזיה תומאס

אחד האנשים הכי לא נעימים שהליגה זכתה לפגוש. זה לא רק העובדה שהיה השחקן הכי טוב של ה-Bad boys, אלא העובדה שידע תמיד לגרום לאחרים לשנוא אותו. בין אם מדובר בירידה על לארי בירד אחרי הזכיה השלישית שלו בתואר ה-MVP של הליגה ("אם היה השחור היה סתם שחקן") או "הייבוש" של מייקל ג'ורדן הצעיר באולסטאר.

מעולם לא היה שחקן שנוא יותר על ידי היריבות מאשר תומאס, והם טרחו להבהיר לו את זה כאשר סירבו שייכלל בדרים טים המקורית, למרות שאומנה על ידי צ'ק דיילי.

1. לברון ג'יימס

מעולם לא היה מישהו שגילם את מושג ה-Heel טוב יותר מלברון ג'יימס. מי שהיה השחקן האהוב של אמריקה, שהוכתר למלכות עד לפני שסיים תיכון והוביל את קבוצת הבית שלו לניצחונות וממש לפתח הדלת מאליפות, עשה את הצעד "הנורא ביותר" שניתן לדמיין כשעזב את קליבלנד בטריקת דלת ובשידור ישיר ב"הודעה" ועבר לצד האפל.

מאותו רגע אמריקה שנאה – או אהבה – כל דבר שהיה מקושר איתו. השחקנים העריצו את היכולת שלו לפרק את המוסכמות ולייצר קבוצת כוכבים שתהיה תפורה למידותיו, בעוד האוהדים ובעלי הקבוצות שונאים את אותו רגע "אומלל".

כדי להוסיף שמן למדורה הוא גם ידוע כ"פלופר" לא קטן, בכיין סדרתי ואחד שתמיד לא ישרקו לו עבירה או צעדים. הוא שולט בליגה ביד רמה ולא פוחד להראות את זה, כאשר הוא יודע "להוריד" יריבים שמאיימים עליו (ע"ע ההתייחסות לציון) או לבקר פומבית החלטות של הליגה (לאחרונה: הסירוב לשחק מול יציעים ריקים שהוביל להקפאת הליגה).

בשנים האחרונות מדובר במפלצת דו ראשית אשר שולטת בליגה בכמה חזיתות. בראשונה הוא מוביל את ארגון השחקנים להישגים שתורמים בעיקר לשחקנים – גם על חשבון איכות המשחק, ובשניה עם החבר-הכי-טוב שהוא גם סוכן העל ריץ' פול שמוביל לשינויים מרחיקי לכת בשוק השחקנים כפי שהכרנו אותו.

וכדי להשלים את התמונה, הוא אפילו קיבל יריב אופטימלי, Face מחוברות הקומיקס, אחד שאפילו לא מוריד את החיוך ברגעים הקשים. אף תסריטאי לא היה יכול לכתוב סיפור כל כך טוב.

*

אז את מי פספסנו ברשימה? עזרנו לנו בתגובות